לראות את האנשים השקופים

כל יום מגיעה למשרד שלנו מנקה. בחורה צעירה, שחומת עור עם צלב תלוי על הצוואר. היא חולפת במשרד בשקט מבוייש, מבלי להטריד או למשוך תשומת לב של איש. פניה הן חלק מרצף הפנים הארוך שחולף לי ברשתית בכל יום. לחלק מהפנים מוצמדים פרטים רבים, לחלקן רק שם, ולרובן רק מקום או תפקיד, כמו המנקה במשרד או השומר בכניסה לחניה שליד המשרד. הפנים של הקרובים אלי זוכות להתייחסות, בעוד שתווי הפנים האחרים נסוגים לרקע וכמעט שלא גורמים לי להרים את המבט.

people-304728_1280

הפנים שלא גורמות לי להרים את המבט הן הסיבה לפוסט הזה. לעיתים אני מרגיש שאני משלים עם הפרדה מעמדית שכזאת שבה אני משתייך למעמד 'הגבוהה' שזכותו הטבעית להיות משורת על-ידי 'צוות העובדים'.

מצד שני, אם נשים את הרגשות בצד לרגע, יש יתרונות גדולים ביכולת שלנו לתעדף את המציאות, לצבוע את מה שחשוב עכשיו בצבעים עזים וברורים ואת מה שבשוליים להשאיר בגווני שחור לבן או אפור מטושטש. אחד היתרונות האלה הוא מיקוד ויעילות. המפגש שלי עם השומר בחניה הוא משני בחשיבותו עבור שנינו. השומר בחניה נדרש לסיים את המפגש איתי בזריזות ולעבור לרכב הבא, וכמוהו גם אני צריך להזדרז ולהמשיך הלאה.

עם זאת, גם המפגשים החטופים האלה מותירים את רישומם על שני הצדדים. חבר טוב שלי פרש מעבודה כשומר בבית ספר בגלל אותם מפגשים קצרים שבהם יחס המבקרים גרם לו להרגיש שקוף, לא קיים, לא נחשב. למבוגרים, בדומה לילדים, חשוב שיראו אותם, שיכירו בכך שיש להם שם, הערכה עצמית ורגשות.

עם אותה הכרה התחלתי לפנות למנקה במשרד, לשאול לשלומה, ולהודות לה על ניקוי הפינה הקטנה שלי במשרד. לעיתים אני גם מציע לה לאכול משהו במטבחון. שניות מועטות של קשר ולא יותר. גם אחרי אותה שיחה קצרה, ולעיתים קצת מאולצת, אני לא יודע דבר אודותיה. אני לא יודע אם קשה לה או אם היא מתמודדת עם נסיבות לא פשוטות בבית. אם היא תעלם יום אחד מנוף המשרד ובמקומה תגיע מישהי אחרת (או מישהו אחר), אני חייב להודות שלא אפתח בחקירה כדי לרדת לשורש העניין. אפשר לומר שאני מסתפק בלשדר לה שראיתי אותה, שהכרתי בכך שנוכחותה מורגשת ומוערכת, ושאני מבין שמגיע לה יחס אנושי ואדיב במקום העבודה שלה (שבשעות אחר הצהריים חופף למקום העבודה שלי). למען האמת זה המינימום שגם אני רוצה ומצפה עבור עצמי במקום העבודה שלי. אך עדיין, מה שאני עושה זה באמת רק המינימום ולא הרבה יותר מזה.

אז מה אתם אומרים – האם המחוות הקטנות האלה משנות משהו? באילו עוד סיטואציות אנשים מרגישים שקופים ולא מוערכים? האם אפשר לעשות משהו משמעותי יותר?

מודעות פרסומת

על מוסיקת המקרה ומורה בנשמה

אילן נוי

אם הייתם שואלים את אילן נוי, כשהיה ילד, מה ירצה להיות כשיהיה גדול, דבר אחד בטוח – הוא לא היה אומר שהוא רוצה להיות 'מורה'. מוסיקת המקרה הובילה אותו לראיון בבית ספר תיכון, ראיון שהוא לא ממש תכנן לעבור. מאז אותו ראיון ועד היום עברו על אילן 26 שנה של הוראת מתמטיקה.

איך זה קרה ומה הפך 'בטוח לא מורה' למורה נלהב, ותיק ומוערך, על זה תוכלו לקרוא בפוסט הבא, הראשון בסדרה של ראיונות עם אנשים שיש בהם להט למקצוע ולמקום העבודה שלהם.

ת.ז.

אילן נוי, בן 60, נולד בתל-אביב ועבר לקיבוץ חורשים במסגרת גרעין נחל. מאז הוא חבר קיבוץ, נשוי, אב ל – 3 וסב לשנים.

איך הגעת להוראה?

"הרומן עם ההוראה התחיל בגלל שבזמנו (לפני 26  שנים) הקיבוץ היה צריך להקצות כוח-אדם לבית הספר בהתאם למספר הילדים מהקיבוץ שלמדו בו. זמן קצר קודם סיימתי את לימודי המתמטיקה וכבר התקבלתי לבית תוכנה, אך הקיבוץ לחץ ולבסוף הסכמתי ללכת לראיון בבית הספר – רק לראיון ולא יותר.

מאותו ראיון אני לא זוכר הרבה למעט העובדה שהתרשמתי מאוד מהמורה שראיינה אותי. לא הבנתי עד הסוף לקראת מה אני הולך ולא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה – נרתמתי לעבודה המשותפת עם המורה שפגשתי ולהבטחתה שיהיה מעניין. אין ספק שהפגישה הזאת שינתה את חיי".

האם היה רגע מכונן שבו הבנת שהוראה 'זה הדבר' עבורך?

"אז זהו שלא, לא היה רגע שבו נפל לי האסימון והבנתי שהוראה היא המקצוע עבורי. כעבור 4 שנים, כששיתוף הפעולה עם המורה שקיבלה אותי עמד להיגמר, הכפפה כבר התאימה כל-כך ליד שהיה לי ברור שאני נשאר."

מה גילית על הוראה?

"גיליתי שטוב לי בזה ושאני טוב בזה. יש בהוראה מפגש מוצלח של עיסוק שמעניין, מהנה ומבדר אותי, לצד היכולת לעשות הבדל ולתרום לעיצוב של אנשים צעירים. לעשות הבדל זו הרגשה מתוקה מאוד."

ועל עצמך למדת משהו חדש?

"גליתי שעבודה עם אנשים טובה לי. לפני ההוראה עבדתי במטע אבוקדו 7 שנים, ובמטע אתה לבד רוב היום, והאמת שהיה ממש בסדר. גם לימודי המתמטיקה והעבודה במחשבים הם עיסוק יחידני במהותו, וגם מזה נהניתי. אז חשבתי שזה מה שמתאים לי.

בבית הספר המצב בדיוק הפוך. מבוקר עד ערב אתה במשא-ומתן ושיח עם תלמידים, מורים והורים. גיליתי שאני פורח בדינאמיקה הזאת."

מה הקסם שבעבודה עם בני נוער?

"לבני נוער יש חושים מחודדים מאוד והם קולטים מהר, לא רק מתמטיקה. הם רואים מייד מי מזייף ומי לא, מי בעדם ומי מעמיד פנים. עובדות חיים שאנו המבוגרים מקבלים ללא ערעור לא תמיד מקובלות עליהם והם יהיו מוכנים, לא אחת, להילחם על דעתם.

בייחוד בכיתות הבוגרות אפשר כבר לדבר עם התלמידים ממש כמו עם אנשים מבוגרים, אך בניגוד למבוגרים שלעיתים כבר מקובעים בדעותיהם, בני נוער עדיין פתוחים לשמוע דעות אחרות. נער יכול להתווכח איתך בלהט רב (שהרי בגיל הזה הם כבר יודעים הכול), ולמחרת לבוא אליך ולומר –  אתה יודע אילן, חשבתי על השיחה שלנו ויש משהו במה שאמרת."

ובהוראת מתמטיקה?

"למתמטיקה יש כמה יתרונות בולטים. הראשון הוא שלמקצוע הזה יש הערכה רבה ואפילו מוגזמת לדעתי, אך היא גורמת לתלמידים להשקיע יותר.

בנוגע לעולם התוכן, אני כל הזמן משתמש במתמטיקה כדי להעביר תכנים אחרים, לעצב ולהשפיע על דרך המחשבה של תלמידים.

למשל, בחלק מתחומי המתמטיקה יש לתלמידים קושי להבין חוקים ועקרונות שאינם מבוססים על השכל הישר. למשל, מספרים מרוכבים הם המצאה של מתמטיקאים, אך המצאה שיש לה ערך רב בתחומים לא מועטים במדע. עוד יותר קשה לתלמידים לקבל את העובדה שכמעט כל המתמטיקה היא המצאה, מערכת של חוקים שנבנתה על הנחות יסוד שמישהו הגה.

בשלב זה כמעט תמיד מגיעה השאלה – "אז אני יכול להמציא כל דבר?? למשל שעמוד חשמל ועוד חתול שווה שבע?" (משום מה כמעט תמיד מופיע עמוד חשמל בדוגמאות של התלמידים). תשובתי היא "כן, ואם תוכיח שיש בהמצאה הזאת ערך לאנושות אז בבקשה תזכיר אותי בנאום קבלת הפרס שלך".

מכאן מתפתחת שיחה מעניינת על המציאות ועל ההנחות שעליהן אנחנו מתבססים כשאנחנו קובעים שמשהו נכון ואמיתי. אני מקווה שהשיחה הזאת פותחת עבור התלמידים צוהר לבדיקה קפדנית יותר של מה שנאמר להם ולבחינה ביקורתית יותר של מה שהם עצמם מחליטים שהוא 'האמת'."

20160824_093244מה רואים בתמונה הזאת?

זה קמע סודי! בגלל החשיבות שמייחסים התלמידים לבחינת הבגרות במתמטיקה, הם מגיעים אליה לחוצים מאוד. כדי להקל על הלחץ אני מבטיח להם שביום הבחינה יקבלו טיפ סודי שיוסיף להם 5 נקודות בבחינה. כשמגיע רגע האמת אני מ
חלק להם מדבקה למחשבון, ומבטיח להם שהקמע הזה הוא הנשק הסודי שלהם. בשלב זה בלימודיהם כבר ברור להם שאת הטענה הזו אי אפשר לסתור… התמונה משתנה משנה לשנה, אבל תמיד יש בה משהו קליל, על-מנת להוריד קצת מהמתח. בתמונה הזאת אני מצולם ו – 'קוני' זה כינוי שלי.

אנחנו תמיד שומעים שהוראה שוחקת, אתה מרגיש שחוק?

"סביר שמי שלא ממש מתחבר למקצוע ואוהב הוראה, ירגיש שחיקה עם הזמן, בייחוד כשמחנכים כיתה שזו מחויבות תובענית של 24/7.

העומס הרגשי שללא ספק קיים בהוראה תלוי במידה רבה גם בגב שההנהלה מספקת למורים וכן באופי של בית הספר והתלמידים. אני זכיתי לעבוד בבית ספר שבו ההנהלה נותנת גב חזק למורים ושאין בו כמעט בעיות משמעת קיצוניות. בשנים האחרונות אני גם מתמקד בכיתות יא' ויב' שבהם העיסוק במשמעת פחות בהרבה.

לשמחתי אני לא מרגיש שחוק בכלל. אולי זו הסיבה שאף פעם לא לקחתי שנת שבתון.

יש עוד מורים במשפחה שלך?

"אבא שלי היה מורה מאוד נערץ ומפורסם בתל-אביב. אבא שלו היה מורה בחדר ודוד שלי היה פרופסור באוניברסיטה שגידל דורות של סטודנטים. הבת שלי היא מורה והבן שלי לא מורה אבל כששומעים אותו מדבר רואים שהוא נולד עם היכולת ללמד, להעביר מסר ולעניין את השומע."

 במה היית עוסק אם לא היית מורה?

אני מניח שהייתי בהיי-טק, לפחות בתחילת הדרך. אני גם בטוח שהייתי מוצא סיפוק ועניין בכל מקום שהייתי מגיע אליו. אני לא מאמין שלכל סיר יש רק מכסה אחד. אני באופיי מוצא את הצדדים החיוביים בכל דבר ולכן אני מאמין שבכל מקצוע ותחום עיסוק הייתי מוצא סיפוק והנאה.

 

Picture1

המרוץ עד לאופק או עד לעמוד החשמל הקרוב

בחמש בבוקר, רובנו עוד ישנים שנת ישרים, בטוחים בצדקת דרכנו המנומנמת. רובנו, אך לא כולנו. שלוש פעמים בשבוע, בקרן רחוב ברעננה, יוצאים אב ובנו בן ה-14 אל האוויר הצונן של הבוקר.

בן-עשרה שקם לפני הזריחה באופן קבוע זה מרשים למדי. בן-עשרה שיוצא לרוץ עם אביו בשעה כזו, זה כבר נס גלוי של ממש.

"איך אתה עושה את זה?" שאלתי את ידידי גיא, ההורה האמיץ בעל-הנס מהסיפור. מסתבר שזה לא פשוט אבל אפשרי – הסוד הוא 'ביסים קטנים'. לרוץ 40 דקות מוקדם בבוקר זה קשה, אבל להתחיל בריצה של רבע שעה זה אפשרי. לרוץ עד לפארק זה טירוף, אך לרוץ עד קצה הרחוב זה עדיין סביר. מקצה הרחוב להמשיך עד לפארק זה עדיין מוגזם… אבל להגיע לעמוד החשמל שבקצה העלייה עוד נצליח. עכשיו כבר קצת התרחקנו ואנחנו די עייפים, אבל מה לעשות, לחזור חייבים…

החיים של כולנו שזורים בציוני דרך ומטרות – מטרות להיום בצהריים, מטרות לאחרי החגים, מטרות שמספרים לכולם כי בטוח נצליח, ומטרות קצת מאיימות שעדיף להצניע, לפחות בינתיים.

בעוד שמטרות מאתגרות נותנות לנו כיוון ומשמעות, וגם תחושת הישג אם הן מתממשות, יש בהן משהו מרתיע. עצם הצבת המטרה מדגישה את הפער בין מה שאני יודע ויכול בתחילת הדרך, לבין המקום שאליו אני רוצה להגיע. לפער האובייקטיבי מתלווה לרוב גם פער בין מה שאני חושב שאני יכול ומסוגל, לבין מה שאני מעריך שנדרש כדי להגיע למטרה. למעשה, כשאנחנו רק בתחילת הדרך, אנחנו נדרשים להאמין במה שעוד לא הוכח.

מהלך אמיץ שכזה דורש זמן ודורש חיזוקים לאורך הדרך. כמו בריצה עד לפארק, 'ביסים קטנים' מחלקים את הדרך למטרה למקטעים קלים לעיכול, מקטעים שבסופם אני יכול להסתכל לאחור בסיפוק, ולאחר מכן, על בסיס ההצלחות הקטנות שבדרך, להמשיך הלאה מתוך אמונה שאני בכיוון הנכון. ביסים קטנים גם ממתנים את הציפייה שלי שכבר מחר ארוץ מרתון, הבית שלי יהיה מאורגן למופת ואני אדע לבשל כמו רושפלד (או אייל שני). כל עוד אני שומר על כיוון, וממשיך לחתור לעבר המטרה שלי, גם נקודות הציון שבדרך, כמו ריצה עד לפארק, סידור חדר הילדים, או הכנת ניוקי טעים, הם שלבים בדרך שמקדמים אותי.

אז בפעם הבאה שמטרה מדליקה, אך גם קצת מאיימת, מנצנצת לכם באופק, סמנו כיוון, מצאו את השביל, ובתיק, עם שאר הצידה שלקחתם לדרך, אל תשכחו את הביסים הקטנים.

fish_fish_tanks_jump_water_splash_77047_3840x2160

מי מפחד מהמחלקה הגריאטרית?

ישנן מילים שגורמות לי להתכווץ, להירתע, להסית את הראש. למשל המילה ׳גריאטרי' או צמד המילים: 'מחלקה גריאטרית'. לא בדיוק נשמע כמו יעד מוביל לטיול משפחות בשבת הקרובה. ובכן, עבורי היעד המדוייק היה 'המחלקה לשיקום גריאטרי׳ של בי"ח אי-שם במרכז הארץ, ואליו העפלנו, משפחתי ואני, לפני כחודש ימים על-מנת להדליק נר חמישי של חנוכה.

ההיכרות שלי עם המחלקה התחילה כמה ימים קודם לכן, כשאבי הגיע לשם לאחר שנפל, שבר חוליה צווארית, עבר ניתוח והופנה לשיקום (הניתוח הצליח ותודה ששאלתם). יוצאים מן המעלית בקומה השלישית, לוחצים על מתג שקבוע בקיר, וזוג דלתות נפתח אל ממלכת ה-60+. מעבר לדלתות תמצאו מחלקה טיפוסית של בית חולים (יפה ומרווחת יש לומר), רק שגילאי הדיירים הם על הצד הגבוה של הסקאלה.

ניסיתי להחליט, ביני לבין עצמי, איזה מן מקום הוא זה – עצוב, מעודד, מייאש.. בפועל, הדעה שלי השתנתה מביקור לביקור. כשראיתי את 'הבנות' מפטפטות בחדר האוכל על הכל ולא-כלום, חזרתי הביתה מעודד. ביום אחר, מעודד פחות, חלפתי סמוך לעמדת האחיות, ושם במסדרון ישבה אישה על כסא גלגלים, מבט חלול בעיניה ובועת קצף גדולה ולבנה מבצבצת מזוית הפה שלה. התנועה סביבה המשיכה כרגיל והיא ישבה שם כמו אי שקוף שאיש לא רואה אותו באמת.

שאלתי את אבי איך הוא מרגיש במחלקה והוא לא מצא אותה עצובה, שמחה או אחרת. עבורו המסדרונות הרחבים והנקיים של המחלקה לא נצבעו בשום רגש. היו שם רופאים והיה שם צוות שתפקידו לעבור בחדרים, לנקות, להחליף, לעזור ברחצה ולתת תרופות כשצריך, וזה הכל. הבנתי שכמו בכל מקום, הנוף נצבע קודם כל ברשתית של המתבונן והוא זה שקובע את הגוון שבו מצטייר העולם סביבו.

באותו יום שבת, נר חמישי של חנוכה, חדר האוכל נצבע באור חנוכיות. כשברכנו על הנרות, הורמו כמה ראשים מהשולחנות הסמוכים, כסאות גלגלים הופנו וקולות בודדים הצטרפו לשירה. אבי שמח, וגם אנחנו, ולמשך אותו ערב אני מאמין שכולנו חלקנו את אותו הגוון, גוון שאין לו שם אבל יש בו נועם חם ועוטף.

המנון למסדר אבירי הספק

תמיד נראה לי שקל יותר לאנשים שבכל מצב יודעים בדיוק מה לעשות ושתמיד בטוחים בצדקתם. בתור חבר במסדר אבירי הספק, מאוד אהבתי את השיר הזה שקיבלתי מחברה טובה.

תהנו ..

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

ספינת פיראטים באיכילוב

סוג של אפילוג לבלוג קודם מה – 29 באוגוסט – 'דרקונים'

 

יום עבודה שגרתי של אמצע הקיץ יוצא לדרכו ובמקום להתרווח מול המיילים של הבוקר, אני בדרכי לאיכילוב. אבי התאשפז במחלקה הפנימית בפעם המי יודע כמה לסדרה של בדיקות ששוב לא עומדות להוביל לשום דבר.

אימי, שלרב מניעה את השיחה קדימה, יצאה לסידורים כך שנותרנו אנו לבדנו.

״אז מה נשמע?…״
״בסדר, כרגיל…איך אתה מרגיש הבוקר?״
״מעט יותר טוב…. ואיך בעבודה?״
״אין תלונות…״

בשלב זה, כשכבר רוקנו את המחסנית מנושאי השיחה הרגילים, ורגע לפני ששתיקה טורדנית כובשת את חלל החדר, ראיתי בזווית העין, על הארונית שליד המיטה, ספר עב כרס שבחזיתו ציור של מים גועשים, צוק מאיים שמתנשא לשמים קודרים, ונשרים חגים ממעל.

״מה זה?…״
״מה? אה זה..זה ספר שאמא קנתה בחנות כאן למטה, משהו על פיראטים, חשבה שהוא עשוי להיות נחמד״.
״התחלת לקרוא?״
״לא, למען האמת אין לי כרגע כוחות או סבלנות להתחיל משהו חדש. אתה מוזמן להציץ״.

פתחתי בעמוד הראשון ובפסקה הראשונה התוודעתי אל המושל המחוטט וחמוץ הפנים של ג׳מייקה שקם השכם בבוקר, אחרי שהלחות, היתושים וכאבי השגדון שוב הדירו שינה מעיניו.

״אתה חייב לשמוע את זה״ אמרתי ובלי לחכות לתגובה התחלתי להקריא.

אחרי הפסקה הראשונה הרמתי את עיני מהספר ופגשתי בצילו של חיוך מסוקרן שרמז לי להמשיך.
בפסקה השנייה כבר עמדנו שנינו לצידו של המושל, משקיפים מחלון חדרו אל העיר המתעוררת, מתבשמים בניחוחות הכבדים של הנמל, וסופגים עמוק את הבריזה הנעימה שעולה מן הים הקריבי הירקרק, שנמתח עד לאופק לכל הכיוונים.
בפסקה השלישית כבר צללנו למעמקי הרפתקה עסיסית שהותירה, ולו רק לשעה קלה, את המחלקה הפנימית של איכילוב הרחק הרחק מאחור.